כיצד נבקש בקשה מבני ביתנו ונענה בהתלהבות ושמחה?! מה מלמדתנו התורה באריכות ובפרוטרוט את שיחת יעקב עם נשותיו?
ערב שבת קודש בבית משפחת מן. אחד מבני הבית הגביה את קולו ואמר: "רבותי… בעוד שתי דקות הדלקת הנרות!!" עצרו אבי המשפחה הגאון הגדול רבי מרדכי זצוק"ל ואמר בניחותא: "אני לא הייתי מתבטא כך, זהו ניסוח מעורר בהלה… הייתי הופך את הסדר: "הדלקת נרות שבת קודש בעוד שתי דקות"… זה נוח יותר, רגוע יותר." יש לציין ששיחה זה התנהלה ב-דקה לשבת…
המשנה בשבת אומרת: "שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עִשַׂרתֶם? ערבתם? הדליקו את הנר!". אומרת ע"כ הגמרא: "אמר רבה בר רב הונא, צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלינהו מיניה" (ל"ד). תרגום: אותם ג' דברים, יש לאומרם בנחת וברוגע, כדי שיקבלו ממנו אנשי ביתו את דבריו. מהנהגתו של רבי מרדכי מן אנו למדים שמלבד 'הטון' הרגוע, יש להעביר גם 'מסר' רגוע.
ספר בראשית עוסק רובו ככולו במעשה אבותינו, ההתבוננות במעשים אלה מציבה בפנינו אתגר. מחד, רחוקים אנו מהם אלפי שנות אור! ומשום כך איננו מסוגלים להעפיל אל קצה קציהם ולפרש את דרכם, אך מאידך מלמדנו הרמב"ן בפרשת לך לך: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו: כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים… וכולם באים ללמד על העתיד וכו'". רבי ירוחם ממיר מבאר, שמעשה האבות לא נכתבו רק שנכיר את אשר נעשה עם אבותינו. אלא בעיקר שנלמד מדרכםונחקה את התנהגותם. זוהי התביעה מכל יהודי באשר הוא, שישתוקק ל-" מתי יגיעו מעשי למשה אבותיי". כלומר, אותם לימודים שאנו למדים לאורם של חז"ל מהתנהגות אבותינו הם רק ברובד הנגלה לעינינו, אך בעצם מעשיהם יש את הרבדים הנשגבים והטמירים שלא נגלו לעינינו כלל וכלל.
בפרשה זו מנחיל לנו יעקב אבינו את "אומנות הבקשה". בה פונה הוא אל אמותינו הקדושות בבקשה לשוב אל ארץ ישראל : "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך." (בראשית ל"א) יעקב אבינו ציפה להוראה זו שנים ארוכות, לאחר סֶבֶל אין סופי של חיים בצילו של חמיו, לבן , יחד עם כל משפחת הנוכלים והרמאים. והנה מגיע הרגע שבו הקב"ה מצווה אותו בבשורה המשמחת: "שוב אל ארץ מולדתך". בשורת השחרור מיועדת לכל משפחת יעקב אבינו. לאור הרגלינו ממסעות אבותינו, היינו מצפים לקרוא על עזיבתו המידית של יעקב, אך כאן מגלים אנו דבר מפליא ומפעים, התורה שכה מקמצת במילים. מתארת את צורת פנייתו של יעקב אבינו לאימותינו הצדקניות , בהרחבה יוצאת דופן:
"וישלח יעקב, ויקרא לרחל וללאה, השדה, אל-צאנו. ויאמר להן, ראה אנכי את-פני אביכן, כי-איננו אלי, כִּתְמֹל שלשום; ואלוקי אבי, היה עמדי."(שם) – יעקב אבינו לא מודיען על עזיבת בית הוריהן כבדרך אגב, אלא קורא להן השדה, למקום שקט, כדי לדבר על לִבַּן. ובמקום לבשר להם מידית על ציווי הבורא, הוא מאריך בתיאור מקיף על מנת הסבל הגדושה שעבר בבית אביהן, החל מהעוול שנעשה לו באי תשלום שכרו, וכלה בשקרים בעושק ובתחבולות שאביהן התעלל בו מידי יום. תיאור מקיף זה משתרע על פני תשעה פסוקים, ובו שמונים ואחת מילים!! רק לאחר מכן הוא מספר להן את ציווי הקב"ה לשוב אל ארץ מולדתו.
יש להבין את פשרה של הרחבה יוצאת דופן זו, אילו יעקב היה אומר להן ציווי זה בקצרה, וכי יעלה על הדעת שהן היו מסרבות או מפקפקות?! הלא עסקינן באימותינו הקדושות אשר לבטח היו עושות זאת בשמחה! ובנוסף, הרי לא היה כל 'חידוש' בדבריו! הן חיו עם אביהן הנוכל, הן חוו את כל אשר סיפר, כפי שיעקב אבינו מסבירן: "ואתנה ידעתן כי בכל כוחי עבדתי את אביכן" לשם מה א"כ יש צורך לחזור על מה שהן יודעות היטב היטב ?!.
מלמדנו השל"ה הקדוש יסוד הנהגתי נפלא ביותר, בהנהגתו של יעקב אבינו למדנו את הדרך הנכונה כיצד לבקש, וכיצד לפייס ולרצות. וזה לשונו: " אין ראוי לאדם, כשירצה דבר מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה, על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו מעצמם לזה, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב, ואף-על-פי שהקב"ה ציווה לו, שישוב לביתו."
מו"ר הגר"ש כהן שליט"א ביאר שמדברי השל"ה הקדוש ניתן ללמוד ארבעה יסודות באומנות הבקשה:
א. אין לכפות על הזולת לעשות, אף אם הפוקד הינו אדון או מושל, ובסמכותו לכפות.
ב. אין די בניסיון שטחי להשפיע, אלא יש לו לאדם להשתדל לשכנע במירב האפשריות.
ג. המגמה היא, שהמבקש ימלא את הבקשה מתוך רצון והמְרַצַהעצמית.
ד. כל זאת גם אם אין מדובר בבקשה של בשר ודם, אלא בציוויו של הקב"ה בכבודו ובעצמו !!.
כך מלמדנו מרן הגר"א דסלר זצוק"ל, ב"אומנות הבקשה", כאשר פונה יהודי לרעהו בבקשה כלשהיא, אל ישתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשייתה". (מכתב מאליהו חלק ד')."
ציוויו של יעקב אבינו לשוב לארץ אבותיו כרוך בניתוק נשותיו מארץ אביהן… ובדרך הטבע ניתוק מהסביבה הטבעית של האדם כרוכה בקושי, האדם נקשר למקום מוצאו, גם אם הוא לא חי שם על זרי דפנה… , ניסיון עזיבת מקום הולדתו היה אחד מעשרת הניסיונות שהתנסה בהם אברהם אבינו : "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך", למרות הבטחת ה' לשלל ברכות שיתברך שם. אך למרות הכול נחשב ניסיון העזיבה כאחד הניסיונות הגדולים והקשים. כי זהו דרך העולם האדם נקשר קשר נפשי למקומו. יעקב אבינו ידע בברור שדי אם יאמר לנשותיו את ציווי הקב"ה – הם יצייתו לו ללא כל פקפוק! אך הוא לא הסתפק ב"ציות" והסכמה כי אם רצון ושמחה, ובאושר בעשייה. ובפרט שלא רק העזיבה כרוכה בקושי, אלא טלטולי הדרך, והתאקלמות במקום החדש. אך כאשר מרצים ומפייסים, מבקשים ולא דורשים אזי התגובה תהיה התלהבות. וכך אכן קרה כפי שהתורה מתארת את תגובת האימהות:
"ותען רחל ולאה ותאמרנה לו, העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו?! הלא נָכְרִיוֹת נחשבנו לו, כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו, כי כל האושר אשר הציל ה' מאבינו, לנו הוא ולבנינו , ועתה כל אשר אמר ה' אליך עשה." (שם,י"ד ט"ו)
תגובה נלהבת זו, לעזיבה מרצון למרות הקושי הטבעי, באה בעקבות דברי הריצוי של יעקב אבינו. רחל ולאה עונות בשפה אחת, כפי שמדויק במילה: "ותען", מתרגם רבי יונתן בן עוזיאל: "ואתבת רחל באסכמותא דלאה", הסכמה זו למרות שנאמר: " כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות". אך כאן: "כאיש אחד בלב אחד", שמחות ומאושרות לקיים את ציווי הבורא.
הגמרא מספרת על רעייתו של רב יוסף שהייתה מדליקה את נרות השבת סמוך מידי לחשיכה. אמר לה בעלה: נאמר על הענן שלווה את עם ישראל במדבר, "לא ימיש עמוד הענן יומם, ועמוד האש לילה." נלמד מכך שהיה עמוד האש בא עוד קודם שישקע עמוד הענן, משמע שכך כדאי לנהוג. (שבת כ"ג). על מעשה זה אמר המשגיח הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצוק"ל : הביטו וראו, במקום להעיר לה: הקדימי להדליק הנר, כדי שלא תגררי לספק חילול שבת! בחר רב יוסף 'להאיר' לה ברמז מרגש זה , ולדמות לה את הדלקת נרותיה לעמוד האש במשכן.
דרכם של אבותינו , סימן לנו, הבנים, ללמוד, ששפה רכה, טונים נעימים, ריצוי ופיוס. מעוררים עשייה שבעתיים מכל הערות קשות ודרישות כוחניות. אם ברצוננו לגרום לבני ביתנו לעשות ובשמחה, עלינו לבקש, במקום לדרוש. לרכך, במקום לשבור. ואו אז יתקיים בביתנו הפסוק: "וידעת כי שלום אהלך".
