קיים רעיון נפלא, שעם מעט תבונה וחשיבה יצירתית ניתן לבצעו בקלות עם חיוך על השפתיים וברוח טובה, בלי להרגיז ולקומם את הילד. כוחה של שיטת ענישה זו יפה גם להגברת המשמעת בבית.
ננקוט בדוגמה פשוטה, שהורים רבים נתקלים בה מידי יום ביומו:
הילד יורד לשחק בחצר עם חבריו בשעות אחר הצהרים. אומרים לו, שהוא חייב לשוב הביתה לכל המאוחר בשעה 8:00, והוא מאחר לשוב. הדבר חוזר ונשנה מספר פעמים. אחר שמנסים להסביר לו את חומרת המעשה, והוא אינו מפנים את המסרים, ההורים מחפשים דרך להכריח את הילד שיתחיל לציית.
יש הורים שבפעם החמישית והשישית שהוא יאחר לשוב, יתנו לו שתי סתירות לחי מצלצלות, שיהוו עבורו שיעור כי יש מחיר להפרת הכללים. יש הורים שיענישו את הילד, כשישללו ממנו ממתק, שכל הילדים האחרים יקבלו.
בשני המקרים העונש בא בצורת קנס, אם כי סביר להניח שאם ההורים יהיו עקביים, בשתי צורות הענישה הללו, יפעל העונש את פעולתו. אך מאחר ומדובר בקנס על עבירה, אם הילד יחשוב שהוריו הפריזו במחיר שגבו ממנו, העונש יקומם אותו. בקלות הוא יגיע למסקנה שהוריו מחמירים ומקפחים אותו, ביחס לאחיו או לאחיותיו. טענות אלו יימנעו ממנו לקבל את העונש בהבנה.
לעומת עונשים אלו שלובשים צורה של קנס, יש "עונש" מסוג שונה, יעיל הרבה יותר. בדוגמה שלנו, ניתן פשוט לפנות אל הילד בנוסח כזה:
"אני רואה שקשה לך לחזור בזמן הביתה, אולי קשה לך להסתכל בשעון, ואולי אתה נסחף במשחקיך עד שאתה שוכח להביט בו, ולכן עליך להחליט, האם אתה יכול להתחייב לשוב בשעה שמונה, או שמא אתה חושש ששוב תשכח. רק כשתהיה בטוח שאתה חוזר בזמן, אני מרשה לך לרדת. אם תאחר לשוב פעם נוספת, לא תוכל יותר לרדת לחצר עד שתחשוב שאתה מסוגל לעמוד בלוח הזמנים שנקבע בבית".
בעונש זה שהוא תגובה טבעית למעשה הילד, אין מקום להתפרצות כעס ולצעקות, אדרבה, הוא מלווה באווירה רגועה ונעשה בצורה שקטה. הוא נאמר בתמימות (לא בהיתממות!), ברצינות, ללא כעס, ללא רגשות עמוקים ובצורה שכלית. כאשר הסיכויים קלושים שהילד ירגיש שהפריזו בעונש שאינו מגיע לו.
כמו שכל ילד יכול להבין שאם הוא מגיע לחנות בלי כסף, הוא לא יוכל לקנות בה, כך יהיה עליו להבין את הקושי שיש לאמו להרשות לו לרדת לשחק, אם הוא "לא יכול לזכור" לחזור בזמן.
צורת ענישה זו היא הדרך הראויה ביותר לחנך אותו ליטול התחייבויות ולנהוג בצורה בוגרת, וזו היא הרי מטרת העונש – להביא את הילד לידי כך שיהפוך לאחראי למעשיו.
אסור להסתכל על ילד כעל אדם מבוגר, האחראי למעשיו וכשיר למידת הדין על כל חריגה קטנה. מדובר בילדים שלא מתכוונים להרע, ובסך הכל אינם מצליחים להתגבר על טבעם. רצוי להשתדל בכל דרך אפשרית, להסביר לילד בדרכי נועם ולהטותו לדרך הטובה באמצעות שכנוע וחיבה. רק כשכל האמצעים האחרים לא הועילו, יש לשקול את השימוש בעונשים.
ילדים אינם מלאכים וגם אי אפשר לדרוש מהם שיתנהגו כבובות בחלון ראווה.
עדיף להעלים לפעמים עין ממשובת נעורים ולעשות עצמנו כלא רואים. מובן שהדבר צריך להיות בגבול הנורמה, למען לא ישלחו הילדים כל רסן. לפעמים הילד מתרץ את עצמו בדברים שאנו יודעים שאין בהם אמת. לא תמיד אנו חייבים לשחק את תפקיד השוטר/הבלש הרואה הכל, שומע ויודע כל. לעיתים עדיף לקבל את התירוץ ולהשאיר לילד מוצא של כבוד.
