“אנא ממכם אל תשתטחו על ריצפת בית הכנסת עבור כמה סוכריות… אתן לכם הר של סוכריות וממתקים כפיצוי… אם אינכם מסוגלים לעמוד בדחף, לפחות אל תנהלו `קרבות חתולים` על פיסת סוכריה…”
“…תאמין לי, התרגלתי כבר לכל המנהגים, אולם לנוהג המשונה הזה אינני מסוגל להתרגל!”
שבת בבוקר, בבית הכנסת השכונתי התקיימה שמחת “עליה לתורה”, וכמנהג ישראל נזרקו סוכריות על החתן לשמחת כל הילדים… ר’ מיכאל, איש עסקים, תומך תורה, בעל תשובה ותיק של “ערכים” יושב לצדי ומתחנן לילדיו: “אנא ממכם אל תשתטחו על ריצפת בית הכנסת עבור כמה סוכריות… אתן לכם הר של סוכריות וממתקים כפיצוי… אם אינכם מסוגלים לעמוד בדחף, לפחות אל תנהלו ‘קרבות חתולים’ על פיסת סוכריה…”
הילדים, שמשתדלים לשמוע בקול ההורים, שמעו את דבריו, אולם לא עמדו ב”לחץ”. עם השמע ‘יריית הפתיחה’, ילדיו השתטחו על הארץ ונאבקו על השלל מול כולם.
התקרב אלינו בנו הגדול, מאובק מכף רגל ועד ראש, ועל פניו חיוך של מנצחים. בידו חופן סוכריות מרשים. הבן הקטן נשרך אחריו, מפוזר ומאובק. דמעות מרטיבות את פניו. שתי סוכריות וחצי טופי מעוך בידו…
“אולי אתה יכול להסביר לי את התופעה המשונה הזו?” פנה אלי בשאלה, “מה פשר החוויה המפוקפקת הזו? הלא ביתנו מלא בכל טוב, לילדים לא חסר מאומה!! מה הדחף המוזר הזה של ‘מלחמת הסוכריות’?!”
סיפרתי לו על חוויה שעברתי: הוזמנתי להרצות בקמפ ישיבתי בשבת של “בין הזמנים”. בשבת זו התקיימה “עליה לתורה” ספונטנית לחתן, וכמובן לא ויתרו על מנהג זריקת הסוכריות. אך הייתה בעיה! לא היו ילדים בסביבה, מלבד בני הקטן שישב לצדי… וראה זה פלא, הילד אפילו לא התאמץ לגשת אל אזור החתן… בקושי הואיל בטובו לאסוף מסביבו מעט סוכריות… מדוע?
התשובה פשוטה! הילד לא מחפש סוכריות, כי אם את הניצחון! לכן, סוכריות אלו מתוקות שבעתיים מן הסוכריות שבבית…
לסיום, פניתי אליו בנימה אישית: האם אנחנו המבוגרים לא כאלה? האם היית רוצה שכל המתפללים כאן יהיו עשירים כמוך… וגם תומכי תורה… במה הייתה מתבטאת יחודיותך?!
*
הדיבר העשירי ב”עשרת הדברות” הוא: “לא תחמוד” (יתרו שמות כ’, י”ד). עשרת הדברות שנאמרו מתוך האש, הענן והערפל, מסתיימות באיסור זה. חשוב לשאול: כיצד אפשר לצוות איסור על המחשבות והרגשות, והלא לכאורה זהו דחף שאינו בשליטה?! כיצד יכול האדם לכפוף את רגשותיו לצו זה. אדם שרואה את חברו מצליח… גם הוא רוצה… כיצד נשכנע את רגשותיו שהדבר לא מיועד לו?
התשובה היא: מכיוון שהחמדה מקורה בלב, וכאשר הלב מלא באהבה, אין מקום לאהבה נוספת! לכן, אם האדם מקיים במלואו את הפסוק: “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך”, ליבו מלא וגדוש באהבה עזה לה’, ואין בו מקום לחמוד את מחמדי העולם הזה.
כשנתבונן במעמד נתינת עשרת הדברות, ניווכח בפלא: עומדים שלושה מיליון איש למרגלות הר סיני, ומגיעים לרום הפסגה האנושית בשמיעת קול ה’ ובראיית הקולות. הקב”ה פונה אל עם ישראל בלשון יחיד: “אנוכי ה’ אלוקיך”, “לא תגנוב”, “לא תרצח”. כל יהודי הוא בן יחיד, עם תפקיד מיוחד שנתפר עבורו, על כל יהודי להתבונן בייעודו ובתפקידו, ולכל יהודי יש ‘צבע מיוחד’ בקשת הצבעים הקהילתית.
כאשר יכוון את כישרונותיו ויכולתו לעבודת ה’ שלו, ושלו בלבד. הוא יתמלא בסיפוק עצמי אשר יוליד אהבה רבה לה’, וכשהלב גדוש באהבה לה’ לא יעסיקו את האדם חיי זולתו.
