מדוע נענש רבן ואוהבם של ישראל משה רבינו בעוון לשון הרע? כמה חשוב לדבר בשבחם של ישראל.
"צין דוברי פאניה…" (בוקר טוב אדוני, בפולנית) פנה מרן רבי ברוך בער ליבוביץ זי"ע לפועל שיצא מביתו. הפועל צחק וענה לרב בחזרה. התפלא הרב לפשר הצחוק, וביקש מאחד מבני ביתו לברר זאת. הפועל הסביר כי צחק מכך שהרב ברכו כפי שמברכים גוי, בעוד הוא יהודי ויכול היה לברכו כפי שנוהגים לברך יהודים. מששמע זאת הרב נבהל ורץ החוצה אל הפועל. הוא התחנן וביקש ממנו שימחל לו על כי חשבו לגוי. מחל לו הפועל מחילה גמורה . אולם הרב לא הסתפק במחילה זו, והחל להסביר לו את ההבדל המהותי שבין יהודי לגוי, ועד כמה מעליב הוא הדבר להתייחס ליהודי כאל גוי. לאחר הסבר ארוך ומפורט הבין הפועל מדוע הרב חשש כל כך מהפגיעה בו, ואמר לרב כי הוא מוחל בלב שלם. למשפחתו הסביר הרב, כי חשש שאם הפועל לא מבין מהי הפגיעה שפגע בו, ממילא גם המחילה שמחל אינה מחילה שלמה, לכן טרח להסביר לו כדי שמחילתו תהיה כנה ואמתית.
ספר שמות פותח בתיאור קשיי גלות מצרים, וכשהגיע הסבל לשיאו מתארת התורה: " ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלוקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם" (שמות ב' כ"ג כ"ד) ומשם מתחיל תהליך הגאולה המתפתח טיפין טיפין. הקב"ה מתגלה אל משה רבנו בסנה ומבשר לו על הגאולה הקרובה: "וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי…אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ…"(שם ג' י"ז-י"ח) משה רבינו משיב בשאלה : "וְהֵןלֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ד' " (שם ד, א).
התורה היא: "תורת חיים" אין בתורה סיפורים או תיאורים היסטוריים, לכל מילה ולכל אות יש משמעות רלוונטית לכל יהודי באשר הוא, התבוננות בכול פרט ופרט מתהליכי הגלות והגאולה תגלה לנו תובנות עשירות על חובתנו בעולמינו. ננסה לגעת באחת מהן, משה רבינו בתחילת דרכו מסרב לקבל על עצמו את תפקידו מאת הקב"ה להיות גואלם של ישראל. בטענה שהעם לא יאמין לו שהוא אשר זכה בתפקידו מאת הבורא להיות מושיען, מקשים כולם הרי הקב"ה אומר לו במפורש שעם ישראל כן ישמעו לקולו, וכי משה רבנו מטיל חלילה ספק בהבטחת השי"ת?!
נאמר במדרש שמשה רבנו נענש על דיבור זה, כפי שמגלה לנו רש"י על הפסוק: ויאמר אליו ד' מַזֶּה בְיָדֶךָ ויאמר מַטֶה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש" (שם ד, ב) "מזה בידך" מבאר רש"י: לכך נכתב תיבה אחת לדרוש: מזה שבידך אתה חייב ללקות, שחשדת בכשרים!". "ויהי לנחש"- "רמז לו שסִפֶּר לשון הרע על ישראל ותפש אמנותו של נחש", שכן הנחש הוא הראשון שדיבר לשון הרע, ובנוסף לכך ידו לקתה בצרעת "כמו שלקתה מרים על לשון הרע". יוצא אפוא שמשה נענש על אמרתו: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי". יש להבין א"כ מהי סברתו של רבן של ישראל – משה רבינו ?!
מיישב זאת רבה של העיר העתיקה הגאון רבי אביגדור נבנצאל שליט"א: (מעובד ע"י כותב הדברים) על דרך הפשט ניתן ליישב : כשהקב"ה אומר למשה "ושמעו לקולך" אין כוונתו להודיעו את העתיד להיות, אלא כוונתו שמשה יאמר לעם ישראל מה רצונו של הקב"ה שיקרה, שישמעו בקולו ויאמינו בו, אך לא נבואה על שעתיד לקרות. מניין לנו שכך פירוש הדברים? מהמשך הפסוק: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (שם ג, י"ח) ומה בפועל התרחש ? "וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ד'…שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שם ה, א) מבאר רש"י: "אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מ-אחרי משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין לפי שיראו ללכת…" הרי לנו שמה שאמר הקב"ה למשה 'ובאת אתה וזקני ישראל' לא נאמר לו כהודעה על מה שעתיד לקרות אלא כגילוי רצון ה' – זה מה שה' מבקש שיעשו אולם בקשתו לא יצאה לפועל. הוא הדין תחילת הפסוק 'ושמעו לקולך', אינה בשורה על העתיד אלא בקשה שכך יעשו, ממילא בצדק שואל משה רבנו מה לעשות במידה ועם ישראל לא ישמעו בקולו.
לאור דברים אלו מתעוררת לה השאלה א"כ תמיהת משה רבנו מוצדקת! מדוע הוא נענש?! מיישב זאת הגר"א נבנצאל בתשובה נפלאה: משה אינו נענש על עצם השאלה, השאלה היא נכונה, הטענה עליו היא על 'ניסוח' השאלה. לו היה מתנסח בסגנון: "ואם לא יאמינו לי" או "שמא לא יאמינו לי", אזי לא הייתה כל טענה עליו, אך בניסוחו בצורת קביעה חד משמעית: "והן לא יאמינו לי", ביטוי המורה על לשון ודאית, כקובע מראש שעם ישראל לא ישמעו בקולו. ע"כ הייתה התביעה על משה רבינו בדרגתו שראה את עם ישראל כולו בהגדרת: "אינו מאמין".
ומניין לנו שהטענה על משה לא הייתה על עצם השאלה אלא על סגנון ההתבטאות? חז"ל מגלים לנו במדרש שכשהקב"ה אמר למשה: "הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת" (דברים לא, יד) משה טען כנגד דיבור זה: "ריבונו של עולם ב"הן" קלסתיך" שכן כתיב (דברים י, יד) "הן לד' אלקיך השמים ושמי השמים", ובהן אתה גוזר עלי מיתה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ממצרים ואמרת לי "הן לא יאמינו לי' " (דב"ר ט, ו) דהיינו היות והשתמשת בביטוי 'הן' בצורה לא טובה, גם אני – מידה כנגד מידה – מבשר לך ב"הן קרבו ימיך". רואים מכאן שהטענה על משה הייתה על סגנון הדיבור ולא על עצם השאלה.
משה רבינו – רבן ואוהבן של ישראל, שמסר נפשו בשביל עם ישראל כשאמר להשי"ת "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לב, לב) וע"כ נאמר בגמרא בברכות: " שמואל אמר: מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם" (ל"ב.) כלומר, משה רבינו מוכן להפסיד את כל חלקו בתורה על מנת שעמו וצאן מרעיתו לא יושמד ח"ו. כמובן שלכל אחד יש חלק בתורת ד' ועליו אנו מתפללים בכל יום "ותן חלקנו בתורתך", אולם חלקו של משה הינו הגדול ביותר שכן כל התורה הנלמדת במשך כל הדורות נזקפת לזכותו, ואם הוא מוותר על כך הרי לנו מסירות נפש עצומה בשביל העם. ממילא לא ייתכן שמשה מקטרג ח"ו על ישראל באומרו : "והן לא יאמינו לי", לבטח כוונתו הייתה לשאול מה לעשות במידה ולא יאמינו; אך כידוע הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ומהם מצפה הקב"ה שמעשיהם יהיו בתכלית השלימות ומכיוון ש'הניסוח' נשמע ממנו דברי גנאי על כלל ישראל כעם חסר אמונה. ולכן נענש על דבר זה לפי גודל מעלתו כאילו חשד בכשרים ולקה בגופו.
אסמכתא לדברי הגר"א נבנצאל שמשה רבינו לא התכוון באמת לקטרג על עם ישראל ניתן להביא מביאור האור החיים הקדוש זי"ע על פסוק זה : " צריך לדעת מה מקום לטענת לא יאמינו אחר שהבטיחו ה' ואמר: "ושמעו לקולך" ?!. עוד למה כפל לומר: "לא יאמינו ולא ישמעו בקולי"?… ומיישב שם: " טוען (משה רבינו) טענה הנשמעת לצד ענוותנותו כי הוא חסר תנאים שבהם יאמן נביא לישראל, והוא אומרו: והן – פירוש וכן הוא הדין שלא יאמינו לי, כי אין אני חכם גדול בחכמה ומלא מכל התנאים המאושרים… ואם כן אם יבואו ישראל לשאול לזקניהם, המשפט הן לא יאמינו לי כפי הדין!".
בדרך מחודשת בסגנון זה מבאר מרן הנצי"ב מוואלזין זי"ע את עצם טענת משה: "והן הם לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ד' " – לא קטרג ח"ו עליהם כי מעטי אמנה הם בגאולה. שהרי אותה המה מבקשים וצעקו אל ד'! . אלא לא יאמינו כי נראה ד' אל משהביחוד. שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות ולא בחסידות… שהרי בקטנותו גדל בפלטון של מלך, ועוסק בחכמות. ומיד שבא לראות בצרת אחיו. אירע סיבה שברח מעיקר קדושת ישראל. ומצד דעת בני האדם היה ראוי שיהיה נגלה הקב"ה לאהרן שהיה נביא עוד במצרים. כמבואר ביחזקאל כ' שהיו נביאים במצרים… וזו הייתה טענת משה שיאמרו לא נראה אליך ד'."
רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע מבאר את השאלה: "משה רבנו לא חשש שבני ישראל כופרים בגאולה ממצרים: "אך היה סבור שיאמרו שהם אינם ראויים לגאולה, ועל דרך מה שכתוב במדרש: "בשעה שאמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין, אמרו לו: משה רבינו היאך אנו נגאלין, והלא אין בידינו מעשים טובים? אמר להם: הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים. ובמי הוא מביט? בצדיקים שבכם ובמעשיהם, כגון עמרם ובית דינו… אמרו לו: משה רבינו היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם אלא מדלג על ההרים ואין הרים אלא עבודת כוכבים שנאמר (הושע ד:יג): "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ" (שיר השירים רבה פרשה ב).
לאור דברים אלו מוכח שלבטח אוהבן של ישראל משה רבינו לא רצה חלילה לקטרג על עם ישראל, אלא שדבק בו סרך של אבק לשון הרע מעצם הניסוח הנשמע מדבריו שעם ישראל חסר אמונה. ואם לארזי הארזים רבן של ישראל משה רבינו ע"ה הייתה הטענה על פגם ב"ניסוח" גרידא. וע"כ הוא נענש בעונש השמור לבעלי לשון הרע. כמה מוסר השכל יש כאן בחובה לכבד ולהתנסח בניסוח חיובי כלפי כל איש מישראל.
